חיים, ראובן

ראובן, בן בתיה ואברהם, נולד ביום כ"ט בניסן תש"ט (28.4.1949) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "בארי" ביפו ואחרי-כן למד בבית-הספר התיכון-מקצועי "אורט" ובבית-הספר התיכון-מקצועי "עמל", במגמה של מסגרות. ראובן היה בעל חוש הומור משולב ושפע קסם אישי. הוא הצליח לרכוש ידידים רבים בזכות אישיותו הקורנת וטוב לבו. בהיותו בעל כושר מנהיגות ויכולת ארגון, ריכז סביבו חוג של חברים ויחד עמם בילה בפגישות חברה, בערבי הווי ובמסיבות. הוא היה הרוח החיה בחבורת צעירים, שהפעילו מועדון נוער ביפו, וטבעי הדבר שהפך למנהיג החבורה והאחראי על פעולותיה. ידידיו אהבו להיות במחיצתו בשל חביבותו ובשל נכונותו לבוא לעזרת כל אדם. גם בביתו בקרב בני המשפחה היה ראובן הפעיל והיוזם. הוא סייע לאביו בעבודתו ולאמו בטיפול במשק הבית. הוא ראה את עצמו אחראי לחינוכן של אחיותיו והיה משתף אותן בפעילות חברתית. הוא היה בעל מחשבה בהירה ושיטתית. גישתו לבעיות הייתה מעמיקה ויסודית. לפני שגויס לצה"ל היה חניך במוסד של חברת "דן" ושילב לימוד מקצוע בעבודתו. ראובן גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1967 והוצב לחיל השריון. זמן קצר לפני גיוסו נפצע פצעים קשים בתאונת דרכים, אך למרות פציעתו דרש שיגייסוהו ליחידה קרבית. לאחר סיום הטירונות הוכשר כנהג טנק והוצב לבית-הספר לשריון. גם בעת שירותו הצבאי התגלו כושר המנהיגות ויכולת הארגון שלו. הוא היה מקובל על חבריו ליחידה ואהוד על מפקדיו, בזכות חוש ההומור שלו ויכולתו לשמור על קור רוח ועל אווירה טובה גם בשעות הקשות של האימונים והפעילות המבצעית. הוא היה חייל ממושמע ומסור לתפקידו. מפקדיו הטילו עליו משימות רבות ואת כולן מילא בדייקנות ובשלמות. בזכות כישוריו אלה מילא תפקידים רבים, שנועדו בדרך כלל לבכירים ממנו בדרגה, וביצע בשלמות תפקידים פיקודיים שדרשו אחריות רבה, יכולת ניהול וכושר שליטה על אנשים. ראובן היה המקשר בין מפקד הפלוגה לבין חייליה. חבריו היו באים לשאול בעצתו ולא אחת התייעצו בו לגבי בעיות שהטרידו אותם. ראובן היה מביא את דברם אל המפקדים והיה משתדל למענם. לרוב היו בקשותיו נופלות על אוזן קשובה וחיילי היחידה זכו שבעיותיהם ייפתרו לשביעות רצונם. במחצית נובמבר 1970 שוחרר ראובן מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל השריון. לאחר השחרור הצטרף לצוות עובדי התעשייה האווירית כמסגר. עד מהרה הוכר כעובד מסור ומוכשר ביותר. כאות הוקרה על עבודתו המסורה נתנה לו איגרת שנאמר בה: "איגרת הוקרה מוענקת למר ראובן חיים על ביצוע עבודות הרכבה ברמה גבוהה, במהירות ובאפס ליקויים". בשנת 1970 נשא לאישה את חברתו אתי ויחד עמה הקים את ביתו בבת-ים. ביתם היה פתוח בפני אורחים וחברים, שבאו לבלות במחיצתם וזכו ליהנותמהכנסת-אורחים חמה ולבבית. ראובן הקדיש הרבה מזמנו הפנוי למשחק הכדורגל. הוא נמנה עם סגל קבוצת הכדורגל של "מכבי" חולון והיה אחד משחקניה המצטיינים. עוד בהיותו תלמיד בבית-הספר היה ממהר בתום יום הלימודים למגרש המשחקים, כדי להתאמן ובימי שבת היה משתתף במשחקי הליגה בכדורגל. ראובן ייסד עם אחדים מחבריו את אגודת הספורט "צפרירים" בחולון והקים את מחלקת הכדורגל שלה. הוא דאג להשגת התקציב הדרוש להפעלת הקבוצה, רכש את התלבושות והיה שותף להקמת מגרש המשחקים של הקבוצה, לסימונו ולגידורו. אחרי שהוקמה הקבוצה שימש כמאמן קבוצות הילדים והנוער של האגודה. הוא היה מעורה בחיי הספורט, השתתף בשיחות ובוויכוחים והצטיין בבקיאות רבה בכל התחומים הקשורים בספורט הכדורגל. בכל שעה שיכול היה מתאמן ומשחק. שאיפתו הגדולה הייתה לשפר את הישגיו ולהימנות עם קבוצות העילית, אולם הוא לא זכה להגשים את שאיפתו זו. לאחר נפילתו בקרב הוברר כי נמנה עם צוות העובדים שפיתח ובנה את מטוס הקרב הישראלי "כפיר". הוא הגיש הצעות רבות לייעול העבודה ולשיפור שיטת ההרכבה במפעל. הצעות אלו זכו להערכה רבה ורובן מומשו הלכה למעשה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף ראובן בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בחזית סיני. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) לחם הגדוד שלו, בפיקודו של סא"ל אסף יגורי, בקרב המר אצל גשר פירדאן. בפעולה זו נפגע הטנק שלו בטיל נ"ט וראובן נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, הורים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל