חג’בי, יפת

בן חסן וסעדה. נולד בשנת תרצ"ז (1937) בתימן ובשנת 1949 עלה עם משפחתו ארצה. הוא למד בבית הספר היסודי "אהל מאיר" בעפולה והיה חבר "הפועל" עפולה ואף השתתף במשחקי הקבוצה ותמך בהתלהבות בחבריה. כניסתו בעול חיי משפחה עשתה אותו רציני ואחראי (בשל המצב הכלכלי הקשה ששרר בשנים 1951-1958 והקושי למצוא מקור פרנסה). הוא מעולם לא אמר נואש ולמד להסתפק במועט. הוא שאף להקים לו בית צנוע ומאושר. הוא התמחה בליטוש יהלומים ובמקצוע זה עסק כשבע שנים. בינתיים נולדו לו בזה אחר זה שלושת הבנים. יפת נכנס לעבוד כגנן המועצה המקומית בעפולה וחריצותו בעבודה הקנתה לו יחס מיוחד. לאחר תקופה קצרה נתקבל כעובד קבוע. יפת גויס לצה"ל במחצית מאי 1967. הוא השתתף במלחמת ששת הימים אך מעולם לא התפאר על שהוא נמנה עם יחידה קרבית. הוא היה מספר רק על חבריו לנשק ועל מפקדו. הוא אהב אותם והיה מצפה בכליון עיניים להיקרא לשירות מילואים. בתחילת יוני 1970 קיבל צו קריאה לשירות מילואים פעיל. ביום כ"א בסיון תש"ל (25.6.1970), נפל בעת מילוי תפקידו ברמת הגולן והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בעפולה. הניח אישה ושלושה בנים. מיחידתו נשלח מכתב תנחומים לרעייתו ובו כתוב לאמור: "מפקדיו וחבריו לנשק, כולם כאחד שיבחוהו כחייל למופת, אשר ביצע באחריות ובמסירות כל משימה שהוטלה עליו. הוא עשה את אשר עשה בשקט ובדבקות ועל כך זכה לאמונם ולהערכתם המוחלטת של מפקדיו. הוא שבה את לב כולנו בחביבותו ובחיוכו הצנוע. ראשון היה לתת משלו לכל ידיד שנזקק לעזרה. כולנו הערכנו את מסירותו הרבה למשפחתו ואת גאוות השתייכותו לעדה התימנית. שנים רבות שירתנו יחד עם יפת וזכרו יהיה חקוק בלבנו ובלב האומה כולה. במותו הצטרף בעלך אל הרבים שנתנו את חייהם למען יוכלו בנינו לחיות בשלום במדינתנו. מי יתן ויגדלו בנייך לתפארת ולכבוד ובאלה תהיה נחמתך".