וייס, יעקב (“ראש קבוצה שמעון”)
בן הלנה ויוסף. נולד ביום י"ג בתמוז תרפ"ד (15.7.1924) בנובה זאמקי שבצ'כוסלובקיה. בהיותו בן עשר הצטרף לתנועת הנוער בית"ר. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר העממי בעירו יצא לעיר מונקאץ' ושם המשיך לימודיו בגימנסיה העברית. בשנת 1942, לאחר שסיים את לימודיו שב לבית הוריו וכעבור זמן יצא לבודאפשט לעבוד ולהתכונן לעלייה ארצה. בשנת 1943 זמן קצר לפני פלישת הנאצים להונגריה התייתם מאביו. לאחר הפלישה נרתם יעקב מיד להצלת יהודים. על פעילותו זו נתפרסמו פרטים לאחר המלחמה. בעתונות סופר על מידת העזרה וכיצד ניצל במלואה את מבוכת השלטון בהונגריה בעת הקמת הגיטאות בארץ זו, שאז היו קיימות שם למעשה שתי ממשלות: הונגרית וגרמנית. יעקב התחזה כנוצרי, לבש מדי קצין-צבא הונגרי, ובשם שאול היה נכנס ויוצא ממשרדי-רישום ממשלתיים של ערים הונגריות ומוציא משם בתחבולות טפסים של תעודות-לידה ודרכונים, ממלא אותם בפרטים אישיים של יהודים ורושמם כנוצרים וכך מחלצם מתחום הגטו. כמו כן בא במגע עם מוסדות הצלב האדום וקונסוליות זרות ובעזרתם סיפק ניירות מזוייפים ליהודים רבים. הוא הכין ניירות כאלה גם לאמו ולאחותו אך איחר את המועד שכן השתים כבר היו בדרכן למחנה ההשמדה של אושוויץ. האם הובלה לכבשנים והבת נשלחה לעבודה. בקיץ 1944 לאחר סיום עבודת ההצלה החליט יעקב לעלות לארץ-ישראל. בהשתדלות ועד ההצלה הצליח להגיע לשוויץ, מקום שם עשה תקופת-מה בהכשרה חקלאית ואחר-כך עלה כמעפיל לארץ-ישראל. האנייה נתפסה בידי הבריטים ונוסעיה הובאו למחנה המעצר של עתלית ושהו שם עד ששוחררו בכוח בידי הפלמ"ח (9.10.1945). בחוץ עסק יעקב בעבודות פיסיות במקומות שונים עד שהשתקע בנתניה ושם התחיל ללמוד ליטוש יהלומים. מיד עם בואו למקום הצטרף לקן המקומי של בית"ר וכעבור זמן קצר גם לסניף המקומי של האצ"ל. לפעילות שני הארגונים הקדיש את הערבים שלאחר שעות העבודה. לימים השתתף בפעולות קרב של המחתרת ביניהן שתי התקפות על מחנות צבאיים בנתניה, פיצוץ הגשר בכביש נתניה – בית ליד, חבלה במהלך הרכבות ומיקוש כבישים בעיצומו של מצב צבאי, שהטילו הכוחות הבריטיים על ישובים עבריים. ב4- במאי 1947 היה בין מבקיעי חומות מבצר עכו ומשחררי הלוחמים השבויים. הוא הוצב בעמדת-חיפוי יחד עם אבשלום חביב ומאיר נקר, ובקרב שהתפתח אחר ביצוע הפעולה נפלו השלושה בשבי. הם הועמדו לפני בית-דין צבאי בירושלים והצהירו הצהרות פוליטיות באזני שופטיהם. יעקב אמר בהצהרתו בין השאר: "…יודעים אנו כי קץ המערכה הזאת אחד יהיה, אחד מוכרח להיות סופה: עמנו ישיג את חרותו. על כן שקטים אנו, יותר מזה מאושרים אנו, כי אין לך אושר גדול מאשר להקדיש את החיים למען אידיאל ברזל ולדעת כי אנו הננו במישרין – אחד ממגשימיו". בסוף המשפט נדון למוות בתליה, הוא ושני חבריו לפעולה. האצ"ל לא חסך מאמצים להציל את חייו ואף תפס שני סמלים בריטיים כבני ערובה, אך ללא הועיל. יעקב הועלה לגרדום בי"ב באב תש"ז (27.7.1947) ושירת "התקווה" על שפתותיו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של צפת. הניח אחות. פרקי חייו וגבורתו מונצחים בספרים "זכרם נצח", "הניצחון עלי גרדום", "ארבעה צעדים למוות" ו"מעלות לוחמים".
