בת הזקונים של זהבה וזאב. נולדה ביום כ' בתשרי תשמ"ב (18.10.1981) בבקעות. אחות לנמרוד ולגיל-לי. סיון הייתה תינוקת יפהפייה, חייכנית ושמחה, בת למשפחה ותיקה במושב בקעות שבבקעת הירדן. אביה זאב היה איש עסקים. האם זהבה עובדת בתחנת הניסיונות החקלאית שבאזור גִלגָל בבקעה. סיון למדה בבית הספר היסודי האזורי "גפנים" שבבקעה ובחטיבת הביניים המקומית. בתיכון למדה עיצוב המוצר במגמת אמנויות בכפר הנוער "בן שמן" והתגוררה בפנימייה. סיון הייתה תלמידה וחניכה מצטיינת, כל דבר שעשתה היה חייב להיות מושלם, לפיכך זכתה בתעודות הצטיינות רבות. היא הייתה אהובה מאוד על חבריה, כולם נהנו לשהות בחברתה ונמשכו לשמחת החיים שפרצה ממנה ולחוש ההומור שלה. אי אפשר היה להישאר אדיש לידה, שמחתה הייתה מידבקת. סיון גם תמיד שמחה לעזור למי שהזדקק לעזרה, אם בלימודים ואם בכל דבר אחר. בכפר הנוער "בן שמן" שיחקה סיון כדורגל בנבחרת הנוער. סיון אהבה לבלות עם חבריה וחברותיה, לרקוד, להשתולל, היא הייתה נערה חיונית ותוססת וכשהייתה מגיעה הביתה בסופי שבוע התמלא הבית אור, שירה וריקודים. היא הסבה שמחה ואושר למשפחתה ולקרובים לה. זהבה אִמה סיפרה: "כשהיא הייתה נכנסת הביתה, ישר הפעילה את המערכת בפול ווליום ורקדה בסלון. כל המושב ידע שהיא חזרה…" עוד אמרה זהבה: "סיון תמיד ידעה עד כמה אני אוהבת אותה וכמה גידלתי אותה בחופש. בלוויה שלה אמרו לי חברות שלה שהן מקנאות בי על זה שהיינו כל כך קרובות. בכל יומולדת היא כתבה לי מכתבים שתמיד התחילו במילים 'לאימא הכי יפה בעולם'. לא מזמן גיליתי בבית קלטת שהיא הקליטה במיוחד בשבילי…" סיון אהבה להאזין למוזיקה ברדיו בנסיעות והייתה מכריחה את הוריה לרקוד איתה תוך כדי נסיעה. זאב אביה העריץ את סיון בתו. היה לה קשר קרוב וחברי עם אבי בקרמן, הארוס של אחותה גיל-לי, איש קבע בטייסת הליקופטרים בבסיס חיל האוויר בתל נוף. סיון התגייסה באוגוסט 2000 ושירתה בחיל רגלים כמפקדת כיתה במג"ל (מרכז גיבוי לוחמה). היא הייתה מ"כית בנים בבסיסים בזיקים ובג'וליס. זמן קצר לפני מותה סיימה קורס להכשרת מדריכי מ"כים. גם בשירותה הצבאי הייתה סיון אהובה על מפקדיה וחניכיה ואף קיבלה תעודת מ"כית מצטיינת. היא הייתה אמורה להשתחרר מצה"ל תוך כחודש. לאחר מכן תכננה לעבור לגור באזור המרכז, ובעתיד לנסוע לטיול ארוך בתאילנד בפרט ובמזרח הרחוק בכלל. ביום רביעי בערב, בליל הסדר תשס"ב, נפגשה המשפחה במלון "פארק" בנתניה כדי לחגוג את החג ולהסב עם הוריה של זהבה, סבתהּ וסבהּ של סיון. כשישבה המשפחה בחדר האוכל שבמלון, נכנס מחבל מתאבד ופוצץ את עצמו במרכז חדר האוכל וגרם למותם המידי של סיון ושל רב-סמל אבי (אברהם) בקרמן. בפיגוע ההתאבדות בליל הסדר במלון "פארק" בנתניה נהרגו גם עשרים ושמונה אזרחים וכ-155 נפצעו. האב זאביק נפצע באורח קשה ונפטר מפצעיו בבית החולים שבוע לאחר הפיגוע. גיל-לי נפצעה באורח בינוני עד קשה. אמה של סיון, סבה וסבתה נפצעו באורח קל. בפיגוע נפגע באורח קשה גם בן דודה של סיון, אורן. (אחיה הבכור קיבל את הבשורה המרה בחו"ל). סיון וידר נפלה בעת שירותה בפיגוע חבלני ביום ט"ו בניסן תשס"ב (27.3.2002) בת עשרים הייתה בנפלה. סיון הובאה למנוחת עולם בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. היא הותירה אם, אח ואחות. לאחר מותה הועלתה לדרגת סמל-ראשון. ביום האזכרה השלישי הספידה אותה אמה: "סיוני, אני רואה את כל חברותייך וחברייך מסביבי ולא מפסיקה לחשוב איפה את היית צריכה להיות עכשיו, בטח אחרי טיול בתאילנד, סיום שנה ראשונה או כבר שנייה ב'ווינגייט' כמו שרצית או בלימודי משפטים כמו שאבא רצה, ממשיכה 'לפנטז' עם נועה על מכון הכושר שתקימו – את על הכושר ונועה על התזונה ואורן כבר ידאג לכל השאר". עוד כתבה זהבה: "את היית כל כך יפה, / מבפנים ומבחוץ. / את היית כל כך תמירה, / אצילת נפש, מלאת נתינה. / את היית כל כך אוהבת ואהובה, / כל שעמד לידך, הרגיש והתמלא. / את היית כל כך שמחה, / את סביבתך מילאת / צחוקים, שירים וריקודים. / את היית כל כך נבונה, / חכמה, רגישה, / ואפילו ספורטאית טובה. / את היית כל כך מושלמת, / בתי בת אנוש נדירה. / כואבת, מתגעגעת, בוכה, / על שהיית ואינך עוד, / בתי האהובה / סיון". בשנת 2008 כתבה זהבה: "זאביק בעלי היקר והאהוב, קשה לי מאוד בלעדיך. אבי, היית לי כבן אהוב וחסרונך מורגש תמיד. וסיון בתי הקטנה והאהובה מלאת השמחה ורוח השטות, חסרונך וחסרונם מכרסם בליבי…" ועוד: "אני עומדת במטבח… רואה אותך במכנסי השַׁרְוָואל הלבנים של אורן עם גופיה לבנה וקטנה, שזופה, יפה, מדהימה, מכרסמת בצד הפה פלפל אדום ומדברת ומספרת ומצחיקה – וזה קורע את הלב…" "בתי, האם תזכרי איך הימים נראו אחרת? / ישבנו יחד עד בוא הערב בלי כלום, / רק עם שמחה אחת גדולה. / את שמרת עליי ואני עלייך, / דיברת, סיפרת, שיתפת באין ספור סיפורים וחוויות. / היום, הרוח באופן שונה נושבת והשגרה נושכת. / ההבטחות בינינו נותרו: / הבטחות של אהבה, מסירות וחברות אחרת! / אבל איפה את בהסכם? / בערב ליל הסדר, שהשולחן היה ערוך לבן / וכולנו מסובים יחדיו סביבו, / כשהכול חגיגי וצחור – הגיע הצבע השחור. / העשן השחור, האש והמים / וכמו אליהו עלית בסערה לשמים. / השארת אותי עם ההבטחות, הדיבורים, הסיפורים והחוויות. / אפילו על ההסכם בינינו אני שומרת, / אבל איך משם תמלאי את חלקך? / איך תשיבי אליי את נפשי שאלייך כה עורגת? / חם באש התופת, לא נעים בצבע השחור – / חִזרי אליי קטנטונת, אסתפק גם באפור…" שקד תמסיט, חברתה הטובה, אמרה: "סיון ואני נולדנו וגדלנו ביחד. את הכול תכננו ממקום משותף, וגם את חופשת ה'רגילה' שלקחנו עכשיו תכננו לבלות ביחד. עכשיו יישאר לי רק לבכות על סיון, במקום ללכת לכל אותם מקומות אליהם בחרנו ללכת," אמרה שקד, והוסיפה ששתיהן היו אמורות לנסוע בפסח לפסטיבל בומבמלה. "סיון הייתה אדם מדהים עם חיוך ענק, תמיד מצאה את הטוב בכל דבר, וחלמה להיות אימא להרבה ילדים". "הילדה הכי שמחה שהכרתי בחיי," סיפרה עליה סיון סטרומזה, חברתה, "הכי פתוחה והכי כֵּיפית. הכי אוהבת והכי מחבקת. הכי קפיצית והכי חיה. שנים קודם היינו נוסעות יחד לחוג התעמלות קרקע ורק צוחקות. היא באה אליי לסוף שבוע, אני זוכרת שהיא צחקה עליי שאני כל כך ביישנית ואיך זה שאני לא מרגישה בנוח להחליף לידה בגדים… וידרית הייתה דמות. תשע שנים מאז הערב הארור הזה וכל שנה בליל הסדר נצבט לי הלב והצחוק שלה מהדהד בראשי". בקבוצת הפייסבוק שנפתחה לזכרה נכתב: "מי שהכיר את סיון באמת זכה לראות נשמה טובה, בת-אדם עם לב של זהב. כאן נוכל להוקיר את זכרה, ולשתף זיכרונות". דנה תלמי שיתפה: "אני זוכרת את היום הזה כאילו זה קרה אתמול, עברתי ליד המקלחת בג'וליס והרחתי את הסבון שלך, ידעתי שאת שם ונכנסתי להפריע, אמרת לי ששמעת שאני עושה בעיות, אמרתי לך שרע לי ואז הבטחת לי שאחרי חופשת הפסח תקדישי לי קצת זמן ואני אספר לך הכול… נתת לי כמה צבעי פנים והלכת… הלכת ולא חזרת. את הזמן שהבטחת לתת לי מעולם לא קיבלתי. זכיתי שהייתה לי חברה כמוך!!!" גם קארין גבאי העלתה זיכרונות: "מתוך דברים שכתבתי באפריל 2002 מספר ימים אחרי הפיגוע: אני זוכרת אותך סיון, את תווי פנייך שחייכו, את עינייך שמתכווצות כשאת צוחקת, את השמלה שכבשת איתה בשבועות, את המחמאות שחָלַקְתְּ לי, איך שהיית לפעמים אוספת את השיער לחצי קוקו. נולדנו באותו תאריך והיינו מזכירות זאת בכל פעם שביקרתי אותך. יפה, גבוהה, מתוקה, אני זוכרת ותמיד אזכור אותך סיון, תמיד". דניאל זר כתב: "סיון הייתה המ"כית של המחלקה השנייה כשהייתי בטירונות בזיקים, בפסח, שנה לפני הפיגוע. כולם אהבו אותה כי היא הייתה אנושית, אכפתית וגם כמובן יפהפייה אמיתית. כל שנה שעברה מאז, בכל ליל סדר, אני נזכר בסיון ומקווה שהיא אי שם למעלה ורואה שחושבים עליה ומתגעגעים". "אני לא אשכח בחיים שהייתי עוזר פקידה פלוגתית א' בקו"מ (קורס מ"כים) ד'," שיתף אלעד כהן, "כל ערב מחכָּה בשעת ת"ש (תנאי שירות) שאני אעזור לה לחלק את החבילות והעיתונים ואחר כך יושבים לקרוא את העיתון ביחד ותמיד היה על מה לצחוק, וכשאת היית צוחקת מי היה יכול שלא לצחוק. כשהמפקדים היו מעמידים אותנו בחֵית וכשלא היו מסתכלים – היית רצה וקופצת רק לתת צ'יף ולשאול מה נשמע… עכשיו לך תסביר למה אתה מחייך ב'הקשב'… אין יום שאת לא במחשבות ובלב… U will be missed forever…" ביום השנה למותה מתקיים משחק כדורגל ב"בן שמן" לזכרה. בכפר הנוער הוקמה לזכרה פינה בגן הזואולוגי. ובמושב בקעות נחנך גן שעשועים לזכר זאביק סיון ואבי. הסרטון שנערך והוקרן באזכרה במלאות תשע שנים למותה, הועלה לאתר היוטיוב. בסרטון נראית סיון צוחקת עם חבריה ורוקדת בקלילות ובחן רב עם חברהּ.
