דרזנר, יחיאל דב (רוזנבאום, דב)
בן יפה-שינדל ואפרים-זלמן. נולד בכ"א בתשרי תרפ"ג (13.10.1922) בלבוב שבפולין. בשנת 1934 עלה עם הוריו לארץ- ישראל והמשפחה כולה השתקעה בירושלים. יחיאל למד בבית הספר" מעלה". עד לסיום לימודיו בכיתה ט', אז הפסיק את לימודיו בכדי לסייע בפרנסת הבית. לימים עברה המשפחה לגור במקור חיים שכונת-ספר שבדרום העיר, ויחיאל – על אף גילו הרך השתתף בשמירה על השכונה. עלייתו לגרדום של שלמה בן יוסף הי"ד ביוני 1938 הטביעה עליו רושם עז וביטוי לכך נתן ביומנו, שבו כתב בין השאר: "דמו צועק אלינו – נקמה!". "אחת מתכונותיו העיקריות", כעדות אחיו נפתלי, "היתה טוב ליבו ואהבת הזולת… מעולם לא מנע מעצמו גמילת טובה לאדם אף אם הדבר צריך היה לגרום לו טירחה יתרה או סבל כלשהו…מסירותו ונאמנותו להורים לא ידעה גבול…". עם החמרת מצבה הכלכלי של המשפחה הפסיק את לימודיו התיכוניים והתחיל לעבוד בעבודות שונות: חלוקת היומון "המשקיף", ליטוש יהלומים בנתניה ובתל-אביב. במקביל היה פעיל בשורות האצ"ל, תחילה ב"פלוגות הנוער" ובהדרכה לאחר שסיים "קורס סגנים". לאחר מעצר אחיו צבי והגלייתו למחנה-עצורים באפריקה הסתלק יחיאל מבית הוריו כדי להתרחק מעין הבולשת שחיפשה גם אותו לאוסרו. הוא לא הפסיק את פעילותו במחתרת, שימש כסגן מפקד קורס סגנים בשוני שבין זכרון יעקב לבנימינה ומילא תפקידים שונים בסניף האצ"ל בחדרה, אז השתמש לראשונה בשם הבדוי "דב רוזנבאום" ואף נשא תעודת זיהוי בשם זה שהופקה ע"י האצ"ל, יחיאל עבד תחת השם הבדוי בשמירה בזכרון יעקב ובנגרות בחדרה. בין השאר היה פעיל בתחום התעמולה וב"דלק" (מודיעין) היה מפקד גונדה בי"ם ("יחידת מחץ") והשתתף בהתקפה על משטרת רמת גן ב-23.4.1946 ובפעולות רבות אחרות, ביניהן מיקוש פסי הרכבת. בתקופה שלפני תפיסתו שימש מפקד הח"ק ("חיל קרב") בפתח תקווה.ביום ג' בטבת תש"ז (29.12.1946) יצא יחיאל בראש יחידה בת חמישה חברי-מחתרת לתפוס חיילים וקצינים בריטיים, להלקותם כתגובה לעונש מלקות שהוטל על ידי בית המשפט הבריטי על צעיר משורות האצ"ל. היחידה נתקלה במחסום צבאי של יחידת צנחנים בריטים מ"הדוויזיה השישית המוטסת" אחד מחבריה, – אברהם מזרחי שנפגע קל ברגלו מירי החיילים, נרצח על ידם לאחר מכן. האחרים נשבו ונכלאו במחנה צבאי, שם עונו קשה ואחר כך הועמדו לפני בית-דין צבאי. אחד מהנאשמים, חיים גלעד, נידון למאסר עולם ואילו שלושת חבריו לפעולה יחיאל, מרדכי אלקחי ואליעזר קשאני – נידונו למוות (10.2.1947) הנידונים לא שיתפו פעולה עם בית הדין ולא העידו להגנתם. יחיאל מסר בשמו ובשם פקודיו הצהרה. הארבעה הועברו לכלא ירושלים ולמרות הפצרות שונות סירבו לחתום על בקשת חנינה. אירגונם תיכנן את חילוצם מן הכלא, אך התכניות לכך שובשו עם העברתם הפתאומית לכלא עכו, שם הועלו לגרדום בכ"ו בניסן תש"ז (16.4.1947) כשהם צועדים אל מותם ושירת "התקווה" על שפתותיהם. הם הובאו לקבורה בבית העלמין העתיק שבצפת. יחיאל ביקש לשמור על אלמוניותו ולהישאר בשמו הבדוי על מנת שלא להזיק לאחיו, על אף שבשל כך נשללה ממנו האפשרות לביקורים ולקבלת חבילות. שמו האמיתי נודע ברבים רק לאחר קום מדינת ישראל. פרקי חייו ופועליו הונצחו בספרים: "ספר עולי הגרדום", "נצחון עולי הגרדום", "זכרם נצח" ועוד. כמו כן הונצחה דמותו בבול בסדרת "הרוגי המלכות בדור התקומה", ורחובות נקראו על שמו בירושלים, תל-אביב פתח-תקווה ובבאר-שבע.
