בן בת-שבע ומישאל. חליל נולד ביום י' בטבת תש"ן (7.1.1990). ילד שני במשפחה. לקראת סוף שנת 1990 חזרה המשפחה לישראל, לישוב כליל שבגליל המערבי. ב- 25.11.2009 התגייס חליל לצה"ל. הוא החל טירונות לוחם בחטיבת הנח"ל. חליל נפל בעת שירותו ביום כ"ט בניסן תש"ע (13.4.2010), בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בכליל. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. כתב אביו : "אני רוצה לספר על הילד, הבחור וקצת על הגבר שחליל היה. חליל הספיק לחשוב ולעשות טוב בעולם הרבה מכפי גילו בשנים הקצרות של בגרותו היחסית. הוא היה רק בן עשרים וקצת כשירה בעצמו. בחדר של חליל חיכה לנו מכתב, "העולם הזה מלא רוע, ניצול, חוסר צדק, עצב וכאב. כל החיים שלי הייתי בין לעשות משהו כדי לתקן את זה (למרות שלרוב גם מה שעשיתי היה חסר משמעות) לבין להסתכל מהצד. מהרגע שהתגייסתי עברתי להיות חלק מהצד שיוצר את המצב הזה, ועם זה לא יכולתי להתמודד". אבל חליל עשה הרבה כדי לתקן את העצב, הכאב וחוסר הצדק בחייו הקצרים. יותר ממני, כמעט שלוש פעמים חייו, ואני יודע שיותר מהרבה אנשים בוגרים אחרים. הסיפור של חליל, במה שעשה, דיבר וכתב, הופך מפרטי לציבורי. המרחב הציבורי שחליל כל כך כאב חדר עמוק לתוכו וההפרדה הזו התמוטטה. כולנו מודעים לסבל ולכאב שיש בעולם אבל מדחיקים, מתעלמים, מעדיפים לא לראות. את זה חליל לא היה מסוגל לעשות. לכולנו יש "עור" שעוטף אותנו ומגן. לחליל לא היו הגנות. חליל במעשה שעשה רצה להגיד לנו משהו. חליל היה יפה תואר, כובש ומקסים. כשחייך נחרצו עיניו לשני פסים דקים, סיניים, ומרגע שנולד חייך. והוא היה מושלם. כשהיה בן שש הפסקתי לשחק איתו שח. זה היה משפיל להפסיד בצורה כל כך כואבת. הוא המשיך לשחק בתחרויות. בכדורגל לא היה לי סיכוי בשום שלב. הדרך היחידה לתקוע גול במשחקים בסלון הייתה לתפוס אותו- אז עדיין יכולתי- להזיז אותו בכוח ולבעוט. בכדורסל, בנבחרת, היה רכז. זה היה מקומו הטבעי. הייתה לו הבנת משחק, אינטליגנציה על המגרש. כשהוא שיחק היה למושג הזה משמעות. כדי להתחבר לחליל ידעתי שמות של שחקנים והבנתי דרכו מהלכי משחק. הוא ידע את כל שמות שחקני ה- נ.ב.א. ובסבלנות הסביר לי מה קורה על המגרש. הוא כמובן אהבאהד את הפועל תל אביב – לא כי אהב את השחקנים- אלא מסיבות אידיאולוגיות, והכיר את כל שירי האוהדים ובביישנות היה שר את כל הגועל נפש שהם שרים. את מכבי תל אביב, כמובן, שנא. ובמבחן האינטליגנציה האולטימטיבי- עשרים השאלות השבועיות במוסף הארץ – פתר כל שבוע כמעט את מחציתן כאשר כולנו במשפחה מוסיפים פתרון צנוע אחד או שניים. הייתה לו כריזמה מהפנטת. הרגשתי שזו פריווילגיה להיות איתו. אני לא היחיד שרצה להיות איתו כדי להקשיב, לדבר וסתם להיות. ציירתי את חליל כשהיה נער. חליל לא אהב לשבת לי, הזמן שזה לקח והשעמום…. אבל כדברי אחותו עשיתי לו "רגשי" והוא נעתר. תלמיד מהשכבה שבא לבקר סיפר על עצמו שלא היה "מקובל" ושהיה שחקן כדורגל גרוע. חליל היה שחקן טוב ובחר את שחקני הקבוצה שלו. במשחק חליל היה מבשל , מקרב את הכדור לשער ואז מעביר לו פס כדי שיבקיע. ואז התהילה… אלה, סיפר החבר, היו רגעיו המאושרים בתיכון. חליל התחיל לקרוא בגיל צעיר. מה שקרא הפנים, זכר והיה יכול לצטט קטעים שלמים. בהתחלה המלצנו לו על ספרים. הוא קרא רק ספרות מופת כי לא היה לו זמן להשחית – כך טען. לפני כמה חודשים אמר שהספר הגדול ביותר שקרא היה החטא ועונשו. גם את סלינג'ר אהב וגם אותו גיליתי דרך חליל. "הולדן", הכלב קצוץ הזנב שלנו, שמו ניתן ע"י חליל. לחליל לא היו כמעט חפצים. כמה תמונות על הקירות והמון ספרים ודיסקים. בילדותו שמענו מוסיקה קלאסית והוא, במשך השנים, השמיע לנו את מה שאהב. את מאיר אריאל, למשל, ידע ושר את כל מילות שיריו. מאות ספרים ממלאים את החדר שלו. בשלב מסוים חליל התחיל להמליץ לנו על ספרים. קראנו יחד ספרים ודיברנו עליהם. בבגרותו קרא גם שירה ופילוסופיה. בשלב זה איבדתי אותו כי אני לא מבין את ניטשה, הגל ולוק ואפילו לא ניסיתי את מרכוזה ובובר. ביקשתי ממנו שיתמצת לי, שיספר לי מה זה נותן לו. תמיד נקודת המוצא שלו הייתה הגישה המוסרית של הכותב. בשנה האחרונה קרא את כל כתבי תורו. על "מרי אזרחי ו"חיים בטבע" דיברנו המון. אני קראתי הכל אחריו. רציתי להבין את הלך מחשבתו ועד כמה שאפשר להיות קרוב… כל זה נעצר ב"מלכוד 22". ניסיתי לקרוא את הספר עוד כנער ולא אהבתי אבל חליל התעקש, ישב בסלון, ציטט וצחק מקטעים שזכר בעל פה עד שלבסוף לא הייתה לי ברירה וניסיתי את הספר שוב. לילה קודם ב – 11 באפריל, עוד קראתי בו. מאז הספר מונח בצד. בי"א, במגמת תיאטרון, חליל בחר להציג דיאלוג מתוך פאוסט. במשך שבועות התמודד עם המחזה ועם הצורך לקצר. תמיד היה לו הסבר מנומק. בשנה האחרונה בתיכון, לפרויקט הסיום, ביים את ה"משפט". בפעם הראשונה דפים על גבי דפים, המחברת הראשונה, התחילו להיערם אצלו; שכתוב המחזה וההתמודדות עם השחקנים, הוראות במה, תאורה ומוסיקה. הפעם היחידה הנוספת שראיתי השקעה כזו – קלסר אמיתי מלא בניירות כתובים – היה בקורס חובשים קרביים. ההצגה הייתה נפלאה. תיאטרון האבסורד, פאוסט, המשפט, את "אשכבה" ראה פעמיים… עצב, כאב ואולי גם חוסר תיקווה יש בבחירות האלה. לא היה לו קל והוא לא חיפש דרך קלה…אבל כאשר עשה את כל זה הוא היה בשיאו – אדם חושב ורגיש, אהוב ונערץ, שמח ומאושר. הוא העניק וקיבל אהבה מאיתנו ומהחברים הרבים שהיו לו. ההמשך, אחרי התיכון, היה ברור. חליל חלם להיות בירושלים ועשה שם שנת שרות. במשך שנה חי בקומונה עם עוד תשעה חברים. הם עבדו מהבוקר עד הלילה. בבוקר לימד בתיכון דתי של ילדים שנפלטו ממסגרות אחרות. חליל כבש אותם בקסמו וקיבל יותר ויותר אחריות. באחת השיחות הכי קשות שהיו לנו עם חליל, אני זוכר את הזמן והמקום כאילו היו אתמול, חליל דיבר על הקושי וחוסר התקווה של אותם ילדים ושאר אנשים שפגש בשכונה באותה שנה. מצאנו לפני כמה ימים משפט של אימא תרזה : "בחיים אלו איננו יכולים לעשות דברים גדולים. אנחנו יכולים לעשות דברים קטנים באהבה גדולה". ניסינו אז להעביר לו את המסר הזה, לשכנע אותו שהוא עושה דברים נפלאים באהבה גדולה. הוא הנהן בספקנות. בסיום השנה הבטיח שיחזור ללמוד בירושלים. הוא אמר שילמד רפואה וייסע לעבוד באפריקה כשיהיה גדול. באמצע שנת השרות, במרץ 2009, עלתה משפחת שליט לאוהל המחאה בירושלים. חליל נפרד מהילדים בקריית מנחם והצטרף לאוהל למשך כעשרים יום ולילה של מחאה. למזלנו הייתה שם בחורה שצילמה סרט תיעודי על המחאה. קיבלנו סרט של שעה ורבע שבו היא והמצלמה עוקבים אחריו. הוא היה לאחד ממנהיגי הפעילים הצעירים. מנער קצת ביישן צנוע ו"ירוק" בהתנהלות חברתית ותקשורתית הוא מתפתח למנהיג משפיע, רהוט ובטוח בעצמו. הסרט מתחלק לימים של המחאה. כל יום מתחיל עם צילום של הלוח הגדול עם מספר הימים של השבי. חליל מתחיל את הבוקר עם הרצאות לבני נוער מבתי ספר שבאים לאוהל. במשך השבועיים היו עשרות כאלה. כל יום ראיונות לכלי תקשורת בארץ ובעולם. כל יום בדיונים ובוויכוחים על טקטיקה עם חבריו לצוות. הוא גדל מול המצלמה, שוכח אותה כי התרגל, ומפגין בגרות משכנעת וכובשת. ביום האחרון יש תיעוד מפורט של הוויכוחים בתוך קבוצת הצעירים. חליל מוביל את כיוון הפשרה בין אלו שרצו להמשיך את המחאה, לאחר כישלונה, לבין הגישה של מנהיגי המחאה המבוגרים שהחליטו לסיימה. הוא מנתח את המצב, משפיע לכיוון שהאמין בו, מנסח את ההחלטה ומקריא אותה לאביו של גלעד. בקטע סיום מרגש הוא עומד עם כולם, מעודד ומשכנע אותם לא לאבד תיקווה ולהמשיך במאבק. אני חושב שכשלון המאבק שהיה לו כל כך חשוב שבר משהו בתוכו. במהלך השבועיים האלה חליל התראיין שוב בטלוויזיה. שנה מפרידה בין שני הראיונות וכמה הוא התבגר בה. חליל אומר בראיון שבממשלה לא מבינים את גודל השבר הם יוצרים. אבל השבר היה אצלו, וכמה חבל שהיה חף מציניות לראות את זה. מילדות חליל היה אדם פוליטי. עם סיום כיתה י"ב, בדברי הפרידה למחנכת שאהב, אמר שהוא מודה לה על שחינכה אותו להאמין ב"הטובים לחינוך". הוא נטה שמאלה, קרא על קומוניזם וקרא את מרקס. בחדר שלו היה את המניפסט הקומוניסטי, חומר על מצב הבדואים בדרום וטקסטים של שוברים שתיקה. בבית התנהלו וויכוחים סוערים. לא תמיד הסכמנו עם הדעות הרדיקליות שלו. הוא נסע עם שוברים שתיקה לחברון וחזר נסער מחוסר הצדק שראה. הוא חשב על האפשרות לא להתגייס, ואז, כנראה, כי אנחנו לא ממש ידענו, הקונפליקט הגורלי והאכזר התחיל לכרסם בו. לא ללכת לצבא היה בלתי אפשרי מבחינתו. אני חושב שהרבה מההתלבטויות שלו נבעו ממושג ה"חברות" שהייתה לו ערך כמעט קדוש. הוא לא היה יכול שלא ללכת לצבא ולראות את החברים שלו הולכים. אבל גם החברים לא ידעו על הקונפליקט הקשה שמתחולל בתוכו. לא הייתה לו ביקורת על מי שבחר לא להתגייס. שאלתי אותו אם הוא מקנא בחבר שהחליט לא ללכת מטעמי מצפון וישב בכלא. התשובה שלו הייתה חדה והחלטית וקצת ערערה אותי. שלא כהרגלו, לא נוספו לה נימוקים. הוא פשוט אמר "כן". אמרתי לו אז שנעמוד לצדו אם יחליט לא ללכת לצבא. הוא הסתובב אלי – נסענו אז במכונית והרבה שיחות נפש ניהלנו בה – ואמר לי "אבא אני יודע". אני הסתפקתי בזה וצערי הוא כה עמוק. הצבא רצה את חליל ביחידה מיוחדת במודיעין. ניסו לפתות אותו בתיאורים פלסטיים על האחריות הכבדה והמגע עם בכירים. עשינו מאמצים גדולים לשכנע אותו לקחת את התפקיד. המחשבה על בונקר עם מחשב לא נראתה לו. חליל היה מאוד פיזי ואהב להגיע לקצה עם יכולותיו הגופניות. הוא גם דחה את הרעיון כי נדרשה חתימה של כמה חודשים. ובעיקר ענה לטיעונים שלנו שזה לא משנה איפה אתה משרת, תמיד תהיה חלק מהצבא. גם מסלול של גרעין נח"ל לא ניראה לו בגלל "פרק משימה". את מה שאנחנו ראינו כהפסקה מבורכת בפעילות הצבאית, שבה חיילים יוצאים ללמד, חליל ראה כבלתי אפשרית. לחיילים במדים, הוא טען, אין מקום בבתי ספר. הוא החליט לבסוף ללכת לסיירת של הנח"ל. הוא רצה את מסלול האימונים הארוך של הסיירת וגם ללכת לקורס חובשי סיירות. העניין שלו בקורס חובשים תאם לגמרי את דרכו אבל הייתה עוד סיבה: הוא ציטט את יוסריאן מ"מלכוד 22" שקיווה שככל שיאריך בקורסים תיגמר המלחמה. את הקורס סיים בהצטיינות וניבחר ע"י כל החיילים ל"חניך מופת". חליל העריך את המפקדים שלו והם אותו. בסיום הקורס יצא לחופשה של עשרה ימים. הוא לא הפסיק להתרוצץ ולבלות עם החברים. הוא יצא לטיול במדבר למעלה צין עם חברות טובות ובשלב מסוים נפרד מהן והמשיך לבד לעין צרור. חליל טייל הרבה, טיולים אתגריים, לבד ועם חברים. בלילה לן בחניון. הוא לקח איתו לטיול את "הטבלה המחזורית" של פרימו לוי. השניים עשר באפריל היה יום השואה. יום רגיש לחליל בגלל הזדהותו ואהבתו לסבא וסבתא. במחנה בערד ערכו טקס ובמהלכו השמיעו את השיר של יהודה פוליקר "פרח" שכתבה צרויה להב. החברים שלו במחנה מספרים שהיה נרגש. בסוף הטקס חזרו כולם לאוהלים. חליל ניכנס לאוהל, נעמד וציטט את מילות השיר: "מי שלחץ על הדק דם את ליבו מכתים במלחמות לצדק גם ילדים מתים". ואז שאל את החברים לצוות "ומה זה אומר עלינו". אף אחד לא התפנה לענות לו. היו להם דקות ספורות לפעילות הבאה. תמיד הרגשתי עם חליל על זמן שאול. הוא היה יותר מדי. יותר מדי יפה ,חכם, מוסרי והקשר שלנו כמו בחלום. אבל לא הבנתי וגם היום אני לא מבין וכנראה לעולם לא אבין את הבחירה שלו. איך לא ידענו? איך לא ידעו החברים שמתחולל בתוכו כאב כל כך גדול. ב"מיתוס של סיזיפוס", שחליל קרא, קאמי כותב שמעשה כזה מבשיל בדממת הלב. הוא היה קורבן של אמיתותיו וכנראה לא היה יכול אחרת. תוך כדי מחשבות ושאלות אינסופיות אני מאמין שהבנתי במשהו את הלך מחשבתו. חליל הבין שיבוא יום והוא יאלץ להשתמש בנשק. משום שלא היה יכול לירות באחר בחר לירות בעצמו. בדרכו הצנועה וחפה מדרמה אני רואה בחליל את הבחור הסיני שעמד מול שיירת הטנקים או את הבחור הצ'כי ששרף עצמו מול הכוחות הרוסיים. אני לא משווה בין העוולות. הרע כאן, אולי, חמקמק, ולא תמיד פשוט לזיהוי. אבל זו ההסתייגות שלי. אני לא יודע אם חליל היה מקבל אותה. יש בי כאב אין סופי שלא בחר בדרך אחרת. ללמוד בירושלים ולהגשים את החלום לעבוד באפריקה, להלחם לאורך זמן למען הרעיונות והאמונות שלו. הוא לא רצה עוד טיול בהרי תורכיה עם חברים? אין סוף שאלות. אני לא מבין אבל מרגיש חייב לו. לקבל את מה שבחר לעשות. "לא יכולתי לחלום על משפחה וחברים יותר טובים ממה שהיו לי, אוהב בכל המשמעות של המילה אהבה ויותר". גם אני. אבא של חליל.
