ברקאי, יצחק (“צחי”)

בן שמואל ורינה. נולד ביום י"ב בניסן תש"ז (2.4.1947) בתל-אביב. מילדותו ספג בבית-הוריו את הנאמנות והמסירות לערכי-האומה ואת רוח-הגבורה נשם אל קרבו כשעיניו ראו את אביו במדים של סגן-אלוף בצה"ל ואת אמו היוצאת לתפקידים שונים בהתנדבות. בגיל י"ז סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "כל ישראל חברים" אשר בתל-אביב וחצי-שנה לאחר-מכן, בפברואר 1965, גויס לצה"ל והתנדב לחיל-הצנחנים. אישיותו היתה קורנת ומקסימה, רבגונית ומלאת-רצון לחיות. עליז היה מטבעו ורוח זו של שמחת-חיים היתה נסוכה על כל סביבתו ובה השפיע על כל חבריו. היה בו כשרון לקשור יחסים עם הזולת ולהעלות את המוראל ויחד עם זה גילה יחס רציני לכל בעיה, ולו גם הקטנה ביותר. תכונות אלו הקנו לו מקום-כבוד בין חבריו-ליחידה, וגם מפקדיו העריכו אותו וכיבדוהו. לא צריך היה לבקש אותו לעשות משהו, כי הוא היה מוכן תמיד לפעול ולבצע את חובתו – ואף למעלה מזה. נפל בשעת מילוי תפקידו ביום ט' באדר תשכ"ו (1.3.1966) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. הוריו הוציאו ספר על-שמו ולזכרו הכולל מאגרותיו ומדברי חבריו ומפקדיו עליו. כן נקרא על-שמו אולם-הרצאות בבית-הספר לקצינים. בספרו של אורי מילשטיין, "מלחמות הצנחנים", הועלה זכרו. בקובץ "קטופים באיבם", שיצא לאור על-ידי בית-הספר התיכון העירוני "כל ישראל חברים" בתל-אביב לזכר בוגריו שנפלו, מוקדשים כמה עמודים ליצחק.