בן-יעקב, יוסף (בגדדי)

בן אסתר ויעקב, נולד בשנת 1914 בעיר ענה, עיראק. בהיותו בן שמונה שנים נתייתם מאביו ובן שתים-עשרה התחיל לפרנס את המשפחה כשוליה אצל צורף בבגדד. בדרך הטלטולים הקשים, בעלותו לארץ, בהיותו בן 16, נפל בידי שודדי דרכים, שהציגוהו ככלי ריק. הוא הגיע ארצה בשנת 1930 והתיישב בירושלים, עבד כעוזר לחוצב ושכרו היה כה דל, שלא היה ביכולתו לקנות נעליים והחצץ הכאיב לרגליו הנעולות סנדלים. אחר-כך התחיל לעבוד כחוצב, התמחה בעבודה, היה ממעולי החוצבים, ומראשוני הפועלים המאורגנים בירושלים. בשל היותו חלוץ המלחמה לעבודה עברית, נאסר פעמים אחדות על-ידי המשטרה הבריטית, עד ששוחרר בהתערבות ה"הסתדרות" בירושלים. היה נאמן בית ה"הסתדרות" ואחד מוותיקיה. גם לאחר שנפצע בעינו מרסיס אבן בשנת 1938, ושכב בבית-חולים חודשים אחדים – הוסיף, לאחר שיצא את בית-החולים, לעבוד בחיצוב והגיע לדרגת מנהל-עבודה במחצבה. הוא עבד בחברת "סולל-בונה" ודרש שיעסיקוהו רק בירושלים, העיר שכה אהב. הלך למקומות המסוכנים ביותר, למרות ראייתו הלקויה, בעיקר בלילות. ביום 20.6.1948 התנדב לפלוגת-העבודה מס' 1 שבחיל-ההנדסה והשתתף בביצורים במקומות הסכנה בירושלים. בגלל ראייתו הלקויה לא הוכשר לפעולה קרבית ומסר מכוחו לפעולות בביצורים. הוא השתתף בעבודות סלילה וביצורים בשכונת מונטיפיורי, בירושלים. היה גבה-קומה. אב רחום לילדיו ובעל טוב לאישתו. ניחן בהומור. עוזר לחבריו בעבודה. ער לכל מאורע בארץ ומצר על כל פילוג. על עוז רצונו והשליטה העצמית שלו מספרים, כי בזמן סלילת כביש למשלט קדמי בהרי ירושלים היה מחסור במים, שהיו דרושים לחוצבים לשתייה ולחציבה, ואז התנזר משתיית מים עד שהיה בטוח שלא יחסרו המים לחציבה והעבודה לא תתעכב על-ידי כך. פעם, כשלא יכול להתגבר על צימאונו – והמים היו במשורה – נטל בוץ והטילו למים, כדי שיהיו ראויים לעבודה בלבד, אך לא לשתייה. כמה שבועות לפני מותו הרגיש ברע וקיבל חופשה. אך חזר מחופשתו, לפני שנסתיימה, והלך לעבוד בהר-ציון. ביום ט"ז במרחשוון תש"ט (18.11.1948), בשעת ביצור עמדה קדמית ביותר על הר-ציון, נפצע מכדור צלף של הלגיון הערבי ונפל. הניח אישה, שלושה בנים ובת. נקבר בשייח'-באדר ב'. ביום י"ז בסיוון תשי"א (21.6.1951) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.