אסידו, דוד

בן יצחק ומזל. נולד בשנת תש"ב (1942) במרקש שבמרוקו. בשנת 1952 עלה דוד ארצה במסגרת "עליית הנוער" ונקלט במוסדות של "העלייה". בתחנת הנסיונות בנוה יער השלים קורס מקצועי להפעלת טרקטורים ובעבודה זו עסק. לצה"ל גויס במאי 1960 ועסק בהפעלת ציוד מכני במסגרת חיל ההנדסה. הוא שירת ארבע שנים בשירות קבע, בתפקיד מפקד מחלקת הציוד המיכני ביחידתו. בשעות הפנאי היה עוסק בצילום. הרבה לצלם את ילדיו ואת משפחתו וכן כינס באלבומים שלו צילומים רבים ממאורעות מיוחדים במסגרת הצבא. בשבתות ובחגים אהב לצאת לטיולים עם ילדיו והיה מלמדם רבות על הצמחיה והטבע. הוא הרבה גם לקרוא בתנ"ך. צמא דעת היה ושאף להרחיב את ידיעותיו. השתלב במסגרת הלימודים בכתב על ידי צה"ל ובשיחותיו היה מרבה להשתמש בפתגמים ובאמרות. בעזבונו נשארו שירים אחדים שחיבר, בנסותו לשלוח ידו בכתיבה. בימי שירותו הרבה לשוחח עם חיילים, להאזין לבעיותיהם ולעזור להם ככל יכולתו; לכן היה אהוב במיוחד על כל חיילי היחידה. דוד שפע עליצות, שמחת חיים, ושאף תמיד ליצור, לשנות, לשפר ולהיטיב. בעיקר אהב את העבודה וחינך עשרות נערים, שהתגייסו לצה"ל, כיצד ללמוד את העבודה ולעשותה היטב. הוא היה הרוח החיה בכל מאורע ובכל שמחה של היחידה. מפני היותו שואף דעת הקדיש מזמנו הפרטי לארגון לימודי שפה זרה ביחידה ולארגון טיולים ומאורעות חגיגיים. הוא היה אב מסור למשפחתו ולילדיו ותמיד החשיב מאוד את הלימודים. הוא עצמו שאף לקנות דעת בכל נושא. תמיד הילל ושיבח לפני בני משפחתו את חשיבותו של השירות הצבאי ואת ערך ההגנה על ביטחון המדינה. חלומו, אשר לא התגשם, היה לבנות את ביתו ומשקו באחד המושבים הכפריים בעמק, לאחר שלא יזדקק הצבא לשירותו. ביום כ"ח בכסלו תשל"ב (16.12.1971) נפל בעת מילוי תפקידו. לפני כן הועלה לדרגת רס"ר. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים