אלר, דוד

בן אברהם ולילי. נולד ביום ד' באדר תש"י (21.2.1950) בניו יורק שבארצות הברית והתחיל ללמוד שם בבית ספר יסודי יהודי, אך כשהגיע לגיל תשע עלה עם אמו ואחיו לארץ. המשפחה השתקעה בירושלים, ובה גדל דוד והמשיך את לימודיו – תחילה בבית הספר על שם הנרייטה סולד ואחרי כן בבית הספר על שם ארלוזורוב. עוד כשהיה צעיר לימים התבלט בכשרונותיו, בחריפות שכלו, בעומק הרגשותיו ובאהבת הבריות. הוא היה מלא חיים וניחן בחוש הומור בריא. אחרי שסיים לימודיו בבית הספר היסודי החל ללמוד בגימנסיה העברית ברחביה במגמה המזרחנית. מגמה זו תאמה גם את שאיפתו ללמוד ולהבין את שכנינו וגם את רצונו העז לתרום ליצירת יחסי הבנה וידידות עם הערבים, מתוך שכנות טובה. הוא ניחן בזיכרון מעולה ובכישרון לשפות והיה בעל ידע רב בנושאים שונים. כן נתברך בכישרון מוסיקלי ולמד נגינה בפסנתר ובקלרנית באקדמיה למוסיקה. במשך שנים היה חבר בתזמורת הנוער של ירושלים וניגן גם בתזמורת בית הספר ויש שהיה מופיע בנגינת יחיד (על פי הזיכרון וללא תווים) בכנסים ובעצרות. הוא עסק בצילום כתחביב ושלט בטכניקה של פיתוח התמונות והדפסתן. אמנם לא היה חבר בתנועת נוער, אבל היו לו חברים רבים שבילה עמם בטיולים ברחבי הארץ. הוא אהב להיפגש עם אנשים מעניינים והשקיע הרבה זמן בקריאת ספרות יפה, פילוסופיה ומדע. בשנת 1966 זכה דוד בפרס מועדון "ליונס" על חיבורו בנושא השלום. כשהתחוללה מלחמת ששת הימים היה דוד עדיין תלמיד בכיתה י"ב בגימנסיה וחברו מספר, כי מיד לאחר שחרור ירושלים העתיקה משך אותו דוד לבוא אתו ולבקר אצל הכותל המערבי. כשהגיע לכותל לקח סידור תפילה והתפלל מתוך התרגשות יתירה, כשהוא נצמד לאבני הכותל. חבר אחר מספר, כי בשעה שהגיעו לראשונה לירדן קפץ דוד המימה ושחה לגדה המזרחית, נגע באדמה ובחזרו אמר: "הייתי שם". לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה העברית התלבט מה תהיה דרכו בצה"ל – האם ינסה ללכת לקורס טיס, או ילך לעתודה האקדמית. דוד גויס לצה"ל בסוף אוגוסט 1967 ודחיית שירותו אושרה כיון שנתקבל לעתודה האקדמית. באוניברסיטה העברית בירושלים למד מזרחנות ומדעי המדינה. הוא נמשך ללימודי המזרח עוד מימי לימודיו בגימנסיה ועוד לפני כן הרבה לקרוא על ההיסטוריה והתרבות של הערבים והאיסלם. הוא היטיב לדעת ערבית וזו עזרה לו בטיוליו עם חבריו ביהודה, בשומרון וברצועת עזה. מוריו וחבריו העריכו אותו מאוד ובשנה השלישית ללימודיו באוניברסיטה נועד להיות עוזר למחקר של הפרופסור שלו, פרופסור קיסטר, אשר הועיד לו פענוח מסמך מסוים מימי הביניים, שלא היה ידוע עד אז. זמן רב אחרי שנפל דוד היה כתב היד מונח אצל פרופסור קיסטר, משום שלא מצא תלמיד אחר שיוכל להטיל עליו את המשימה. דוד קשר קשרי ידידות עם ערבים והבין אותם, כי האמין בידידות אמת עמם ודרש לקרב אותם כאזרחי ישראל. הוא שלל את הממשל הצבאי, אבל עם זאת לא היה מוכן לוותר לערבים בשאלות ארץ ישראל השלמה, ופעם אמר בבת צחוק: "אני רוצה להיות השגריר הראשון של ישראל בקהיר". מתוך שאיפתו להעמיק את ההבנה בין יהודים לערבים ולגשר את הפער שביניהם היה מפרסם בעיתונים ערביים שירים ותרגומי שירים. בין היתר תרגם גם אחדים משירי ביאליק. הוא כתב מאמרים על האיסלם ועל נושאים בפילוסופיה. היה כותב שירים מקוריים ולאחר שנפל נתגלו בעזבונו שירים בעברית, באנגלית ובערבית וגם חיבורים אשר על קיום חלק מהם לא ידעו בני משפחתו וחבריו הקרובים. ביום כ"ג בתשרי תש"ל (5.10.1969), לפני סיום קורס קצינים בסיסי שעבר במסגרת העתודה האקדמית, נפל בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות שעל הר הרצל בירושלים. בספר הזיכרון "נזכור", שהוציאה האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שלה, בעריכת יהודה האזרחי, נרשמה פרשת חייו וכן הודפסו אחדים משיריו; באוניברסיטה העברית נקבע חדר על שמו במחלקה האפרו-אסיינית; ב"בית החייל" בירושלים נקבעה על ידי הוריו וחבריו פינה למוסיקה קלאסית – אף היא לזכרו; משרד ראש הממשלה נותן לילדים מצטיינים פרס על שמו במחנה יהודי-ערבי בעכו; מלגה לזכרו ניתנה לסטודנט בחוג למזרחנות באוניברסיטה העברית בירושלים.