בנם הבכור של יפה וניסים. בני נולד בהרצליה בי"א בכסלו תשל"ז (3.12.1976). היה אח בכור לאושרת, אדם, מור, פז וטל. בני נולד לאחר ארבע שנים של ניסיונות להרות, מספרים הוריו. הוא היה ילד יפה וגדל בים של אהבה. בני החל את לימודיו בעירו הרצליה. הוא למד בבית ספר יסודי "הרצל" והמשיך לחטיבת ביניים "רעות". משם המשיך לכיתה י' במכללה למינהל "תילם" ברמת גן, בה היה במהרה לאהוב על חברים ומורים, אך כעבור שנה שב להרצליה ובכיתה י"א נכנס ללמוד בבית הספר "אורט", במגמת רכש מינהל וכלכלה. לפי דבריהם של כל המורים וצוות ההנהלה בני היה תלמיד טוב, סקרן, מתעניין בתחומים רבים גם מעבר ללימודים – תמיד התעניין באקטואליה ובנעשה במדינה מבחינה פוליטית וכלכלית, וידע לקבץ סביבו חברים רבים ולשוחח על ענייני היום. בני סיים בהצלחה י"ב כיתות, והיה זה מקור לפליאה לכל מוריו – הם זכרו איך תמיד היה מגיע ללימודים רק עם מחברת אחת שבה סיכם את כל הנושאים, והסתבר כי בעזרת המחברת האחת הזו הצליח כל כך בלימודיו בכל התחומים. מגיל צעיר בני למד שצריך לעזור לזולת, וכבר בבית ספר היסודי היה עוזר לילדים בשיעורים. בהיותו בתיכון הוא לקח על עצמו מחויבות חברתית, במסגרתה אסף תלמידי חטיבות ביניים והעביר להם מידע אודות הסכנות הטמונות בשימוש בסמים ובאלכוהול. בחוגים אלו הוברר, מספרים ההורים, שהייתה לבני מנהיגות טבעית. ואכן עם השנים הוא השתתף בחוגי מנהיגים צעירים, וזכה לא פעם בפרס על הצטיינותו בנושא. בני היה ילד של אימא וגאווה לכל משפחתו. כתבה אימו: "בני. היו לי שישה ילדים, ואם יכולתי לחלק אותם בין שתי ידי אז ביד אחת שמתי אותך, וביד השנייה שמתי את חמישה אחיך. וזה לא היה כבד, כי על היד ששמתי אותך – יד ימין – תמיד הרגשתי כוח עצום, וזה הכוח שחיזק את יד שמאל, שאחזה בכל אחיך …" בני היה תמיד בוגר מגילו, מספרים הוריו. ילד חרוץ מאוד, מצחיק ומשעשע שידע גם להיות רציני כשצריך. הוא היה הכוח המניע של הבית, ותמיד במצבים קשים ידע להרגיע והכניס בכל משפחתו רוח אופטימית ועליזה. בני היה אחראי ורציני, שואף לשלמות בכל מעשיו, בעל חוש הומור בריא אך לא ציניקן. "ילד ערני לפרטים הקטנים של החיים, שידע שעליהם החיים מושתתים", אומרים ההורים, "ילד שדרש שלום וצדק ושנא תחמונים". בני שימש דוגמה לאחיו ולאחיותיו, כמו גם לחבריו, כצעיר אחראי ומסודר וכתלמיד טוב, ישר והגון. הוא מאוד העריך וכיבד את הוריו, וכבן בכור הקפיד שגם אחיו הצעירים יכבדו את ההורים ויחונכו לערכים, להגינות וליושרה. "כל מה שהיה טמון בו העביר לאחיו הצעירים", אומרים ההורים. בשעות הפנאי בני אהב לטייל בטבע ולגלות פינות חמד. הוא הירבה לעסוק בספורט, לרוץ ולשחק כדורגל, ובעיקר אהב מים – לשחות, לגלוש, לשחק מטקות, להשתעשע במשחקי מים, וגם לשבת בחוף הים וליהנות מאבטיח טוב. בני אהב מאוד גאדג'טים, מספרת אימו, ומזכירה שהיה מראשוני בעלי הטלפון הסלולרי. הוא ניחן בחוש אסתטי משובח, ידע להתלבש ולהיראות טוב, וגדל להיות גבר נאה ובעל נוכחות מדהימה. בני גם אהב מאוד לאכול טוב, בעיקר אהב אוכל של אימא – קוסקוס, מטבוחה, דגים מרוקאים ועוד. בבית בני נהג להירגע עם ספר טוב. הוא קרא לא מעט ביוגרפיות של אנשים מפורסמים, היה בעל ידע נרחב ונהג לפתור חידונים. על כך זכה לא פעם בפרסים. במקביל ללימודים ולשאר עיסוקיו בני עבד בכל מיני עבודות מזדמנות, כדי לסייע למשפחה וגם כדי לממן את עצמו. כך יכול היה להרשות לעצמו, מיד אחרי שעבר מבחן נהיגה, לקנות מכונית "אלפא רומאו" אדומה שבה חשק. בהיותו בתיכון הכיר בני את ענת, שהייתה חברתו חמש שנים וחצי, עד נפילתו. בבית משפחתה הוא היה כבן בית, בילה איתם במסעדות, בטיולים ובנסיעות, אפילו בחו"ל. סיפרה ענת: "אני התאהבתי בך ואתה בי בהיותנו בגיל חמש-עשרה בערך. אני זוכרת את האבירות וההתנהגות של ג'נטלמן מושלם, ואדם בוגר מכפי גילו. יחד עברנו כזוג את בית הספר התיכון והשירות הצבאי, היית תמיד לצידי ודאגת לי, לא נפרדנו ותמיד עשינו יחד הכול … היית הנסיך של החיים שלי, היית כל מה שאימא רוצה שהבן שלה יהיה. אין לי טענות אליך, היית מושלם. הקרנת חיוניות, חום ואהבה לכל הסובבים אותך. היית חכם, שנון וסקרן. המורים אהבו אותך, המפקדים העריכו אותך, החברים כיבדו אותך, ולכולם החזרת כבוד, הערכה ואהבה כי ככה היית…" בני התגייס לצה"ל בתאריך 2.8.1995, לחיל החימוש. לאחר הטירונות עבר קורס נשקים והחל את שירותו בבסיס מרכז ימ"חים (מחסני חירום). עד מהרה הוא התאקלם, רכש חברים רבים וזכה להערכת מפקדיו. בני זכה במהלך שירותו לשבחים רבים ממפקדיו, ותואר כחייל מצטיין שמילא את תפקידו במקצועיות וביעילות. הוא גם זכה לשבחים על שתמיד שפע שמחת חיים, ויצר אווירה נינוחה בכל מקום בו שהה. במהלך שירותו החל בני להתעמק בשאלות על מהות החיים, קרא ספרי פרשנים של הדת ואף החל לשמור את השבת. בני נפל בעת מילוי תפקידו בבוקר יום ראשון א' בכסלו תשנ"ח (30.11.1997), בתאונת דרכים בצומת מסובים בדרכו לבסיס, כאשר ניסה לעזור לפצועים מרכב שהתהפך. בן עשרים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהרצליה. הותיר הורים וחמישה אחים ואחיות. אחרי נפילתו בני הועלה לדרגת סמל. ספדה לבני אימו: "בני, שם יקר שנתנו לך אימך ואביך. בטוח שלא רצית להשאיר אותנו שכולים, אבל רצה הגורל וכך נגדעו חייך, חיים שאהבת, חיים שתכננת וחלמת. חלמת להיות הטוב ביותר, חלמת לתת וחלמת להעניק. חלמת לתמוך וחלמת להגשים … ראינו בך תקווה, תקווה לחיים יפים ושונים ממה שהכרת. והיום, כשאני חושבת על הדברים היפים שרצית לעשות, לבצע ולהגשים, זה באמת חלום, חלום שאני לא רוצה להתעורר ממנו … אנו מודים לבורא עולם על עשרים ואחת שנותיך היפות, המתוקות, הנאהבות שאותן ידענו … בני. היית בשבילי הכול – יופי, תום, חוכמה, דעת, רצון להצליח, להגשים ולרוות נחת. כיבוד אב ואם שהיה לך יכולים אחרים רק לקנא וללמוד ממנו. יושר ונאמנות היו מנת חלקך יום יום, שמחת החיים ואהבת הזולת היו לך ערך עליון ומקודש … מי ייתן ואת כל מה שאמרתי יקיימו אחיך, חבריך, אוהביך וכל מי שסבבו אותך בשנות חייך." כתבו בני המשפחה: "בהספד אמר מפקדו: 'בני היה חייל טוב, אהבנו אותו מכל הלב. הוא נתן ותרם מעבר למה שהיה צריך, ערך עליון של בני היה החברות, הלוואי וכל הנשקים שיבואו אחריו לבסיס יהיו זהים לו בעצם הנתינה וההקרבה'. מעצם המילים הבנו שהיה לנו ילד של גאווה, בני היה חייל מצטיין שמימש בכל רגע את היותו חייל והצדיק את מה שאמרו עליו חבריו ומפקדיו. הם שמחו להכיר אותו, והיום הם יודעים שגם ילכו בדרכו … את היופי, החן והחיוך הנצחי שהיה על פניו לא נשכח לעולם. היום אנחנו מרגישים בלב שבני איתנו, מלווה את כולנו בכל שעה דקה ושנייה, ועל פי דרכיו ילכו גם אחיו ואחיותיו. היום אנחנו אבלים, כואבים וריקים. מנסים להבין, לדעת ולקבל את הגזירה הנוראית, מתפללים שיהיה בנו הכוח לדעת לחיות בלעדיו". יפה, אימו של בני, כתבה: "לפעמים כשאני 'שפויה' אני מנסה לומר לעצמי שאתה כל כך חי בתוכי, שקשה לי להשלים עם זה שאתה איננו. הכי קשה לי כשאומרים לי ברחוב מילים סתמיות כמו 'תהיי חזקה, יש לך עוד ילדים'. הם פשוט לא מבינים שאתה היית כל עולמי. בשבילך עבדתי בשבילך הבלגתי בשבילך ורק בשבילך שתקתי ונדמתי. לוואי ויכולתי לידום לנצח בשבילך, כי בחייך הענקת לי כוח שהיום אינני מוצאת. תן לי כוח מלמעלה בבקשה, בני." שלושה ימים אחרי נפילתו של בני חל יום הולדתו. חברו רז כתב: "בני, כל יום עובר לאט / וכל שעה בלעדיך עוצרת כמעט / ילד שנשאר בן עשרים ואחת / ילד שהספיק לחיות כה מעט / … / אמרו שהייתה תאונה נוראה / קשה להסביר בדיוק מה קרה / שניסית לעזור, להציל חיים / אך מכולם אותך רצה האלוהים / … / היום זהו יום הולדתך / ואמור להיות יום שמחתך / וביום זה כולנו איתך / עצובים וכואבים על מותך / … / היה שלום חבר יקר / נזכור את צחוקך המתגלגל – שנעצר / ואנחנו אותך לעולם לא נשכח / את בני אידן – בני המלאך." מור, אחותו של בני, כתבת של "ידיעות נעמ"ת תל אביב", פרסמה בעיתון כתבה הקוראת לזהירות בדרכים וסיפרה בה אודות התאונה ואודות אחיה: "… בני שימש לכולנו דוגמה מופתית, הן ביחסו להורים והן ביחסו לסביבה כולה. האבידה בשבילי היא קשה מנשוא, כיוון שבני שימש בשבילי לא רק אח אלא חבר, אב ורע. בני היווה בשבילנו דמות לחיקוי, כיוון שהוא היה הדמות הדומיננטית בבית … לצערי התאונה גבתה ממני את הדבר היקר לי. לא הייתי רוצה שזה יקרה לאף אחד מיקיריכם". ארבע-עשרה שנים אחרי נפילתו של בני כתבה אימו, חברתו מאז התיכון: "כל כך הרבה שנים עברו ועדיין זה מרגיש כמו אתמול. כל כך הרבה דברים קרו, ילדים התחתנו, נכדים נולדו ועל שמך הם נקראו, ועדיין אתה מיוחד, צעיר, יפה, מקסים, חכם ונבון, אבל חסר, חסר מאוד. הכול כל כך קשה, ואני רק רוצה לא לשכוח שום פרט, שום חוויה ושום מזכרת נצח ממך. הכול חרוט בתוך המוח – לפעמים אני מרגישה מצבה מהלכת. הכול חקוק שם, בתוך הראש, וחס וחלילה שלא יימחק דבר. רוצה לשמר הכול, זה נותן כוח להמשיך … החיים שלך שהיו – הם אלה שמחזקים להמשיך… הלב ימשיך לכאוב, והדמעות לא יפסיקו, והצער יישאר לעולם. צער על שהלכת כל כך מהר." ביום 1.9.1998 הונצח בני בבסיס בו שירת. במקום בו הוא טיפח גינה קטנה הוצב גלעד לזכרו. בטקס נישאו דברים: "כולנו כאן היום כדי לזכור ולא לשכוח. לזכור את בני. את החיוך שלא נמחק מפניו לרגע. לזכור שאת המוטל עליו עשה, לא דחה. לזכור שאת החברים תמיד אהב והעריך … כאן, במקום ששירת שנתיים מחייו, סמוך לגינה יפה זו – הוא למד בדרכו שלו בגרות אמיתית מהי. מול האבן שאומרת בדממה כמעט הכול אנחנו, אתם והבאים לכאן נדע וידעו שכאן שירת חייל שהעריך, כיבד, אהב והוקיר כל אדם באשר הוא אדם … וכמו שגינה זו פורחת והצמחים בה מוריקים וחיים, כך יחיה זכרו של בני בלב כולנו לנצח". בני הונצח בשכונת מגוריו, שכונת שביב בהרצליה: לבית כנסת "הנץ" הוכנס ספר תורה לזכרו, ובסמוך הוקמה ישיבת "אור בנימין" על שם בני.
