אומשיוב, ישראל (איזידור)
ישראל נולד בשנת תרע"א (1911) בפולין, בלבוב אשר בגליציה המזרחית (כיום בירת מחוז במערב אוקראינה). גדל והתחנך בלבוב, שם גם נשא אישה. לבוב הייתה מרכז תוסס של פעילות תרבותית, חינוכית ופוליטית. הקהילה היהודית בעיר מנתה כ-110,000 נפש והייתה השלישית בגודלה בפולין. ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישת גרמניה לפולין וכיבושה במבצע בזק ("בליצקריג"). מיד לאחר מכן פורסמו צווים ותקנות אנטי-יהודיים שהביאו לבידוד חברתי, לנישול כלכלי ולערעור מערכות החיים של היהודים. שלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה סופחה לבוב, יחד עם כל גליציה המזרחית, לברית המועצות. מצבם של היהודים הוחמר, רכושם הולאם ונאסרה פעילות מפלגתית. הגרמנים פלשו לעיר ביוני 1941 ובו ביום החל רצח היהודים. הוקמה שכונה יהודית שמאוחר יותר הפכה לגטו. רדיפות, החרמת רכוש, הטלת קנסות וחטיפות לעבודת כפייה היו לעניין שבשגרה. רבים מבין יהודי הגטו נשלחו לעבודת כפייה במחנה העבודה ינובסקה שהוקם בקרבת העיר. יחד עם זאת, היו בלבוב גילויים נרחבים ומגוונים של פעילות נגד הגרמנים ועוזריהם, וניסיונות להתארגנות מחתרתית. ישראל ישב שלוש שנים במחנות ריכוז נאציים. בתקופה זו נספו רעייתו וכל משפחתו. משנקרתה לו הזדמנות הוא נמלט לרוסיה, וכמו יהודים אחרים מצא את דרכו אל שורות הצבא האדום, בשאיפה לקחת חלק בהבסת הגרמנים ולנקום, ולו במעט, על רצח שארי בשרו ובני עמו. במהלך שלוש השנים בהן שירת בצבא האדום השתתף במבצעים קרביים קשים, בין היתר היה בין כובשי ברלין ב-1945. עם תום המלחמה הגיע ישראל לאיטליה, וביולי 1948 עלה משם ארצה במסגרת גח"ל (גיוס חוץ לארץ). גח"ל כלל עולים יהודים משארית הפליטה, שבתקופת מלחמת העולם השנייה לחמו בצבאות שונים ואשר התנדבו ללחום במלחמת העצמאות. הם אורגנו, גויסו ואומנו על ידי שליחי ה"הגנה", ובהגיעם לארץ פוזרו בחטיבות צה"ל השונות. ישראל צורף לגדוד 54 בחטיבת "גבעתי" – חטיבה מספר 5 – ולחם בשורות "שועלי שמשון", מהפלוגות המובחרות שבחטיבה. הוא היה החייל הוותיק ביותר בפלוגתו. בלחימתו גילה אומץ לב, תושייה ונחישות. בין היתר השתתף בפריצת הדרך לנגב. את חופשותיו בילה בדירה ששכר בתל עמל, סמוך לחיפה. בליל 2/3 בנובמבר 1948 יצא ישראל עם פלוגתו להתקפה על "משלט 6" שעל "דרך בורמה המצרית" – דרך חלופית אותה סללו המצרים מדרום למשטרת עיראק-סואידן הסמוכה לקיבוץ נגבה, במטרה לתגבר את אלפי לוחמיהם הנצורים ב"כיס פלוג'ה" (כיום אזור צומת פלוגות – קריית גת). היה זה הניסיון השמיני לכבוש את המשטרה. מחלקתו הצליחה לפרוץ למשלט ולחדור אליו, ובמקום התפתח קרב עז. ישראל השליך רימון לתוך העמדה המצרית, אך צרור של חמישה כדורים ממכונת ירייה "ויקרס" נורה עליו, פגע בבטנו ופצע אותו פצעי מוות. ביום ל' בתשרי תש"ט (2.11.1948) מת ישראל מפצעיו, והוא בן שלושים ושבע. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
